משה רט

עברנו על פני חדרים מאוכלסים במתים. חלקם רכננו מעל מפות. אחרים עבדו מול מסופים שפלטו אור ירקרק עמום. קצין אל-מת עמד מול לוח שעליו נעו סימנים לא מוכרים, ושלושה חיילים רקובים הקשיבו לו בתשומת לב. בחדר אחר בחנו שניים משהו שנפרש על השולחן ונראה כמו פיסת צל מפרפרת.   השקט היה כמעט מוחלט. איש לא צחק. איש לא התווכח בקול. איש לא התלונן על קפה. תמיד חשבתי שהמפקדה שלנו מזכירה קבר, אבל לעומת המקום הזה, היא נראתה שוקקת חיים כמו לאס וגאס.   מבטי חזר אל אשירה, שצעדה לפניי בשתיקה. לבסוף החלטתי להפסיק להתאפק.     "את חיה", אמרתי. היא לא הגיבה. "מה אישה חיה עושה כאן?"   היא האטה לרגע, והפנתה את מבטה לעברי. משהו חלף לרגע על פניה.   "לא כל בני האדם זכו לחיות באור השמש", אמרה בקול צונן. "יש מאיתנו שקוללו לשאת את עוונות אבותיהם".   חשתי את הטינה במילותיה, את הקנאה כלפי מי שזכתה להתהלך באור היום כאילו הוא מובן מאליו. אולם הייתה זו טינה ישנה, שלא יכולתי לדעת אם היא עדיין מכאיבה, או שכבר הפכה פשוט לחלק ממנה. היא לא הוסיפה דבר, ואני לא הוספתי לשאול.   המשכנו פנימה. עם כל מסדרון שעברנו חשתי את המועקה גוברת בי. כאילו משהו במבנה עצמו ניסה למחוץ אותי, לבלוע אותי, להפוך אותי לחלק ממנו. כאילו משהו שם למטה יודע שאני מגיעה.   הגענו למעלית. הדלתות נפתחו בלי שאיש נגע בלחצן. בפנים היה תא צר, מחופה מתכת כהה.   אשירה זזה הצדה. "תיכנסי."   בהיתי פנימה. כל ישותי התנגדה להיכנס לתא הזה. פחד גולמי ומוצק חלחל בתוכי. משהו נורא חיכה לי למטה, ידעתי. אבל ידעתי גם שמאוחר מדי לפנות לאחור.   אזרתי את כוחותיי, זקפתי את כתפיי וצעדתי פנימה.   "נו", אמרתי. "לא כדאי לגרום לאנוש לחכות".   זווית הפה של אשירה זזה במשהו יבש מכדי להיקרא חיוך.   "לא", אמרה. "באמת לא כדאי".   היא נכנסה אחריי. החיילים נשארו בחוץ. הדלתות נסגרו.   והמעלית התחילה לרדת.

לא היה צורך להסביר לישראלים מה לעשות כאשר מטוס "פליי דובאי" החל לצלול. הם זיקקו בתוך דקות אחדות את המיתוס הישראלי כולו: כשיש בעיה, מסתערים; כשאין איש מקצוע, מסתדרים; וכשהמטוס צולל, מישהו כבר ימצא דרך להחזיר אותו למסלול. כל הסיפור נראה כמעט כמו קריקטורה של הדימוי הישראלי כפי שהוא בעיני עצמנו, ואולי גם בעיני חלק מהעולם: נועזים, מעשיים, מאלתרים, ובעיקר לא ממתינים שמישהו אחר יבוא להציל אותנו. ספק אם ישנן מדינות רבות אחרות שהנוסעים שלהן היו מגיבים בצורה דומה. התדמית הזאת לא נולדה בטיסה אחת. היא נבנתה במשך כמעט 80 שנה של מלחמות, מבצעים מיוחדים, חילוץ בני ערובה, פיתוחי מודיעין, סייבר וטכנולוגיה צבאית. למעשה כיום היא כבר לא רק סיפור שישראלים מספרים לעצמם, אלא גם מוצר יצוא. ב-2025 הגיע היצוא הביטחוני הישראלי לשיא של 19.2 מיליארד דולר – פי ארבעה בתוך עשור. משרד הביטחון ייחס חלק מהביקוש לניסיון המבצעי שצברו המערכות הישראליות, ותיאר את התעשייה המקומית כ"יוזמת, דינמית ויוצרת פתרונות אפקטיביים". במובן מסוים, מדובר בהיפוך של הדימוי שהציונות ביקשה להותיר מאחור: היהודי הגלותי חסר הריבונות, התלוי לביטחונו בחסדיהם של אחרים. במקומו הופיע "היהודי החדש": "מקגייוור" מקומי, מאלתר, נועז ומחוספס, כזה שאם אין לו כלי מתאים הוא כבר ימצא דרך לעשות את העבודה עם אזיקון, מברג וסלוטייפ. אבל השאלה המתבקשת היא, האם זה באמת מה שעם ישראל התכוון להיות כשהוא חזר לציון? הרי במשך אלפי שנים החזון היה שונה לגמרי. הנביא ישעיהו תיאר את ירושלים כמגדלור תורני ורוחני: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". הייעוד היהודי נתפס כייעוד רוחני ומוסרי – להביא לעולם אמונה, תורה, צדק ומוסר, להיות אור לגויים. אבל איכשהו, במקום לייצא לעולם חזון, התחלנו לייצא בעיקר חץ 3 וכיפת ברזל. ישראל מזוהה ברחבי העולם בראש ובראשונה עם כוח: עם צבא, מודיעין, מערכות הגנה, סייבר ויכולת מבצעית. אפשר להעריץ אותה ואפשר לשנוא אותה, אבל קשה להתכחש לכישרון הפנומנלי שלה בשדה הקרב. אבל אין בכך בהכרח בגידה בחזון. אחרי אלפיים שנה שבהן יהודים היו תלויים ברצונם הטוב – או הרע – של שליטים ועמים אחרים, עצם היכולת להגן על עצמם הוא שינוי היסטורי עמוק. יש גם ממד מוסרי בעצם הסירוב להיות חסר אונים. תושייה, אומץ, אחריות אישית והיכולת לפעול כאשר הכול מתמוט… Read in full →

"בשלב מסוים... הספקנות עצמה הופכת לא רציונלית. "כדי לשמר את הציניות שלו, לנגדון נדרש להניח את ההיגיון בצד ולהתעלם מהר הולך וגדל של הוכחות רציונליות. ראשית, אלפי חוויות סף-מוות שתועדו באופן קליני מתארות בדיוק את אותה תופעה. שנית, עולם הפיזיקה הקוונטית מציג ראיות מוחצות לכך שהתודעה אי-לוקאלית, ופועלת בדרכים שטרם הצלחנו להבין. שלישית, יש אלפי מקרים מתועדים של תופעות 'פרנורמליות' – טלפתיה, ידיעה מראש, מדיומים, חלומות משותפים, תסמונת הגאונות האקראית – אירועים בלתי אפשריים על פי המודל הקיים. לאור ההוכחות, לנגדון ידע שסירובו להאמין שת'רשהולד אפשרי, הוא רציונלי בערך כמו לראות ליקוי ירח ולהתעקש שהירח הוא מיתוס". הציטוט הנ"ל לקוח מהספר "הסוד האחרון" של דן בראון. למרות שבראון הוא חרטטן לא קטן, בנושא הזה הוא צודק: כמות הראיות לכך שהתודעה אינה תוצר של פעילות מוחית גרידא, כפי שטוענים המטריאליסטים, אכן מצטברת לגבהים עצומים – ובשלב מסוים התירוצים הקבועים של "זה אנקדוטלי", "זו הזיה", "זה לא מתועד כמו שצריך", "בטח יש לזה הסבר אחר" – כבר נשמעים כמו בדיחה. אם אפילו מישהו כמו בראון, שבדרך כלל תוקף את הדתות, הגיע למסקנה הזאת, מומלץ לכולם להתוודע קצת יותר לחומרים העוסקים בתחום, ולהבין שהמוח אינו יוצר את התודעה – אלא קולט אותה מבחוץ כמו רדיו, או לפי האידיאליזם, מהווה ייצוג מוחשי שלה.

"הפילוסוף והתיאורטיקן הפוליטי אשיל מבמבה (Achille Mbembe) הגדיר בחיבורו המכונן Necropolitics (2003) את הריבונות המודרנית לא רק ככוח להחיות או להמית (כפי שטען מישל פוקו במושג ה'ביו-פוליטיקה'), אלא כיכולת האולטימטיבית לקבוע מי רשאי לחיות, מי חייב למות, וחשוב מכך – כיצד ינוהלו אזורי דמדומים של 'מוות-בחיים' (Death Worlds). ברומן 'יחידת האוב', משה רט מציב תרגום ספרותי ליטרלי ורדיקלי לתזה הנקרו-פוליטית: מדינת ישראל, הנמצאת תחת איום קיומי מתמיד מראשית הקמתה במלחמת העצמאות ועד למלחמה העכשווית מול מצרים בנגב ומול חיזבאללה בלבנון, אינה מסתפקת בגיוס אזרחיה החיים, אלא מרחיבה את ריבונותה אל מעבר לסף המוות הביולוגי". השורות הללו לקוחות מתוך מאמר אקדמי בן שישה עמודים שהתבקש לכתוב המודל החדש של ג'מיני, Agron, ובו הוא מנתח את ספרי "יחידת האוב" בצורה עמוקה ומרתקת להפתיע. מתוך דבריו התוודעתי להגותו של אותו מבמבה, אלא שמתברר שהפרשנות שמקשרת אליו את יחידת האוב יותר מעניינת מהמקור. מדובר בהוגה פוסט-קולוניאליסטי, שמתמקד במה שהוא מכנה "נקרופוליטיקה" – דהיינו, האופן שבו השלטון מחליט מי רשאי לחיות, מי ימות, ומי ייחשף לתנאי קיום שבהם חייו נתונים בסכנה מתמדת. הוא דן בהקשרים כגון עבדות, קולוניאליזם, מלחמות ומשטרי כיבוש, שבהם אנשים עשויים לאבד את חירותם, את זכויותיהם, את ביטחונם האישי ואת השליטה על גורלם. על פניו, לפחות, לא נראה שיש כאן חידוש כלשהו מעבר להפניית אצבע מאשימה אופיינית אל המערב. לעומת זאת, יישום הרעיונות האלה על מציאות שבה חיילים בצה"ל חותמים על טופס ויתור שמאשר לרשויות להנפיש את גופותיהם לאחר מותם, ולשלוח אותם להמשיך להילחם – זה כבר יותר מעניין ומעורר יותר שאלות מוסריות. ג'מיני מתייחס גם להן במאמרו, ולהצדקה התיאולוגית שבן גוריון העניק להקמת יחידת האוב. ועוד נקודה משעשעת – השם אשיל מבמבה הזכיר לי באופן מתבקש את "מוקלה מבמבה" – יצור מסתורי שעל פי עדויות רבות חי באזור אגן הקונגו שבמרכז אפריקה, ולפי התיאורים מזכיר מאוד דינוזאור זאורופודי, מה שהלהיב את הדמיון בנוגע לאפשרות ששריד פרהיסטורי חי עדיין מתהלך בעולם. כמה משלחות יצאו לחפש אותו ואספו עדויות עליו, אבל בדומה לנסי המפורסמת מאדם לוך נס, גם הוא לא נמצא. אם יתברר שמדובר לא בדינוזאור חי, אלא באחד שהונפש על ידי בעל אוב כלשהו, זה כ… Read in full →

קרוב משפחה שלי ביקש ממני להתפלל להצלחתה של קבוצת הכדורגל שהוא אוהד במשחק חשוב שנערך אתמול. אמרתי לו שכפי שהוא יודע, אין לי שום עניין בכדורגל ולא אכפת לי כהו זה איזו קבוצה תנצח או תפסיד. הוא אמר: אבל לי זה אכפת, אז תתפלל בשבילי! אמרתי: כשם שאתה ואוהדי קבוצתך רוצים בניצחונה של קבוצתכם, כך לא פחות אנשים שאוהדים את הקבוצה השנייה רוצים בניצחונה היא. מבחינה אובייקטיבית, אין שום חשיבות מוסרית, דתית או ערכית לשאלה מי ינצח. בכל מקרה צד אחד ישמח וצד אחד יצטער. אם כן, מה ההצדקה לבקש מאלוקים להתערב דווקא לטובת צד מסוים? הוא שאל: אז האם אסור לאדם להתפלל על דבר מסוים שהוא רוצה, פשוט כי הוא רוצה אותו, אם אין לו ערך אובייקטיבי ואם אנשים אחרים רוצים אחרת? אמרתי: במקרה כזה יש התחשבות ברצונו של האדם ומותר לו להתפלל כדי להגשים אותו, ולכן מותר לך להתפלל שהקבוצה שלך תנצח. אבל מי שאין לו עניין בנושא, לכאורה אין סיבה שיתפלל עליו. לכל היותר אני יכול להתפלל שהקבוצה שלך תנצח כי אני רוצה לשמח אותך, אבל אין לי יותר מדי "נקודות תפילה" להקדיש לזה – ובכלל נשאלת השאלה, מהו משקלה של תפילה שאין מאחוריה רצון אמיתי ולא ערך כלשהו, אלא רק היעתרות לבקשה. מפה לשם, המשחק הסתיים אתמול בתיקו 0:0, כך ששני הצדדים היו מרוצים ומאוכזבים באותה מידה – ואנחנו הרווחנו דיון תיאולוגי. מה דעתכם על ההשקפה שהצגתי כאן? מסכימים או לא?

ראיתי לאחרונה את הסרט "המילים" (The Words, 2012), והוא עורר בי מחשבות רבות, במיוחד כסופר. גיבור הסרט הוא רורי ג'אנסן, סופר צעיר שחולם לפרסם את ספריו ולהצליח, אבל נתקל שוב ושוב בדחיות מצד הוצאות הספרים – מציאות מוכרת היטב. בינתיים הוא ואשתו מרוששים, והוא נאלץ להתפרנס מעבודות משרדיות ולשנורר כסף מאביו. יום אחד הוא מוצא במזוודה ישנה כתב יד של רומן לא מוכר. הוא מתחיל לקרוא, ונדהם: זהו סיפור נפלא, מרגש – כתוב בדיוק כפי שהיה רוצה לכתוב בעצמו. הוא מעתיק את הסיפור למחשב, והשלב הבא כמעט מתבקש: הוא מגיש אותו להוצאה לאור תחת שמו. הספר הופך לרב-מכר וזוכה להצלחה מסחררת. חלומו של רורי מתגשם: הוא הופך לסופר מוכשר ונערץ, מוזמן לכנסים וחתימות, ויכול להוציא כעת גם את ספריו האמיתיים. על פניו, כולם מרוצים: הקוראים נהנים מספר מצוין, ההוצאה מרוויחה, אשתו גאה בו, והוא עצמו מאושר. כתב היד הרי היה ישן ונטוש, ואיש אינו יודע מי חיבר אותו. לכאורה אף אחד לא נפגע מהשקר. אבל לשקר אין רגליים, וכאשר מופיע פתאום המחבר האמיתי של כתב היד – רורי נאלץ להתמודד מול המשמעות וההשלכות של מעשיו. מה שאהבתי בסרט הוא שקל מאוד להבין את רורי. הוא לא נוכל מקצועי או אדם רע. בניגוד לגנבים או נואפים, הפיתוי שהוא ניצב מולו גדול אפילו יותר, משום שלכאורה הוא אינו פוגע באיש אלא תורם לאנשים רבים. הוא גם אינו רואה את עצמו כשקרן: הוא משכנע את עצמו שהספר הזה הוא בדיוק מה שהוא רוצה לכתוב, שהוא רק מאפשר לעולם לגלות את הכישרון שתמיד היה טמון בו ולא קיבל הזדמנות. לכן הסרט נותן חומר למחשבה גם על סופרים וגם על שקרים בכלל: מה המחיר של חיים שמבוססים על שקר – אפילו אם איש אינו נפגע ממנו ואיש אינו יודע עליו מלבד השקרן עצמו? האם אנו מסוגלים להצדיק לעצמנו שקרים כאלה ולישון איתם בלילה כאשר הם עוזרים לנו להגשים את חלומותינו? ובנוגע לסופרים, איפה עובר הגבול בין יצירה מקורית לגמרי לבין יצירה השואבת מאחרים ברמה זו או אחרת? בקיצור, סרט מוצלח, מותח ומעורר מחשבה. מבחינת צניעות, יש בו חיבוקים ונשיקות אבל לא מעבר לזה.